איך כותבים גיבור שהקוראים ילכו אחריו עד העמוד האחרון?

משחר ההיסטוריה אנשים התווכחו בינהם, מה סוד הקסם של סיפורים טובים?
בספר "הפואטיקה" של אריסטו הוא טען שבקרב האלמותי בין העלילה לגיבור, העלילה מנצחת.
אלפיים שנים עברו ונדמה לי שאם אריסטו היה לקטור בהוצאות הספרים כיום גם הוא היה משנה את דעתו. מה שהיה נכון בטרגדיה היוונית הספיק להשתנות למדי ברומן המודרני.
היום נדמה לי שרוב העורכים, הלקטורים, הסופרים ובעיקר הקוראים יסכימו על דבר אחד: גיבור טוב חשוב יותר מעלילה טובה. אפשר להבליג על עלילה לא מושלמת, אי אפשר להבליע על גיבור לא מעניין.

לפני כמה זמן פנתה אליי סופרת שעבדה על הספר שלה במשך כמעט חמש שנים (!) היא ביקשה שאעריך את כתב היד שלה במסגרת לקטורה פרטית רגע לפני שהיא שולחת אותו להוצאות הספרים.
קראתי כתב יד שהיה, כמעט מכל בחינה, מצוין. הרעיון היה חזק. העלילה הייתה בנויה היטב. היו בו תפניות, קצב והיא כתבה ברגישות את סיפור החיים הלא פשוט של הגיבורה שלה. ובכל זאת, שוב ושוב מצאתי את עצמי מניחה את כתב היד שלה בצד ומבטיחה לעצמי שאסיים לעבור עליו בהמשך.
כל היתרונות כמעט הצליחו להסתיר את העובדה שהגיבורה שלה הייתה… משעממת. בלתי זכירה. או בכנות: לא גיבורה שרציתי לתת לה להוביל אותי מסע של 80 אלף מילים.

אז מה גורם לי לרצות לבלות עם גיבור ארבע מאות עמודים? ואיך תוכלו לשפר את הגיבור שלכם ולוודא שהקוראים לא ירצו להניח את הספר מהיד?
במשך השנים שמתי לב שגיבורים טובים חולקים מאפיינים משותפים וניסחתי את ארבעת השלבים לכתיבת גיבור מצוין. החוקים האלו עובדים בין אם כתבתם נובלה צנועה ועכשיות, אפוס היסטורי רחב יריעה או רומן ארוטי מחרמן. 

1. בראשית ברא הסופר את הרצון
2. הבעיות צצות: לרצון החזק של הגיבור יש מחיר
3. רצון+מחיר=  דמות חד פעמית, מעניינת ולא בהכרח אהובה
4. השינוי הבלתי נמנע
   

1. בראשית ברא הסופר את הרצון:

כשאני רוצה להכיר את הגיבור אני לא מבקשת לדעת  במה הוא עובד, לא איפה הוא גר, לא איך הוא שותה את הקפה שלו (למה כולם מתארים לאחרונה את כוס הקפה המדויקת של הגיבור שלהם?) אני רוצה להבין מה למען השם הוא רוצה. מה הוא מחפש. מה לא נותן לו מנוחה. ובעיקר מה הוא מוכן לעשות כדי להשיג אותו.
מה חסר לו בעולם עד כדי כך שהוא מוכן לקום מהכיסא ולעשות משהו בנידון?

אין גיבור טוב בלי רצון מובהק. אין, לא תצליחו לשכנע אותי אחרת.
הרצון הוא לא עוד מאפיין של הדמות, הוא המנוע של הסיפור. הוא הכוח שמוציא את הגיבור מאזור הנוחות שלו, גורם לו לטעות, להסתכן, להתאהב, לשקר, לברוח או להילחם. אם אין רצון, אין תנועה ואם אין תנועה, אין סיפור.

אבל כאן רוב הכותבים נופלים. כשאני שואלת אותם מה הגיבור שלהם רוצה, הם עונים לי:
"הוא רוצה לפתור את הרצח," או "היא רוצה למצוא את אחותה," או "הוא רוצה להתגרש מאשתו."

כל אלה לא באמת רצונות. אלו משימות. הרצון נמצא שכבה אחת מתחת ונוגע לעומק הדמות.

למה כל כך חשוב לו לפתור את הרצח? כי הוא חייב פוחד שירצחו אותו לפני שהוא הספיק להגשים את החלום שלו לטייל בעולם ולהתנתק מבני האדם שהוא שונא. 

למה היא מחפשת את אחותה? כי היא לא מסוגלת לחיות עם האשמה על שהפקירה אותה כדי לנסות להתפרנס כשחקנית.
למה הוא נאבק כדי להתגרש? כי כל החיים שלו הוא מרגיש בלתי נראה, והוא חייב להוכיח לעצמו שהוא שווה משהו.

העלילה מספרת לנו מה הגיבור עושה. הרצון מספר לנו למה.

2. הבעיות צצות: לרצון החזק של הגיבור יש מחיר:

ברגע שנתתם לגיבור שלכם רצון אמיתי, מתחיל החלק הקשה באמת. כל רצון משמעותי מחייב את הגיבור לבחור, וכל בחירה משמעותית חייבת לעלות לו במשהו. אם שום דבר לא משתבש באמת, כנראה שגם הקורא לא ירגיש שהגיבור באמת הסתכן.

הרבה כותבים אוהבים את הגיבורים שלהם, וזה טבעי לחלוטין. למעשה, ברוב ספרי הביכורים הגיבור נכתב, במידה כזו או אחרת, בהשראת חייו של הסופר עצמו. לפעמים הוא חולק איתו ביוגרפיה, לפעמים רק תכונות אופי, ולפעמים הוא פשוט הגרסה שהיינו רוצים להיות. היינו רוצים שהחיים שלנו יהיו קלים וטובים יותר, שאנשים סביבנו יהיו אדיבים ומיטיבים יותר, שהבחירות שבחרנו היו מביאות אותנו לתוצאות מרשימות יותר, אז למה לא לתת קצת מהטוב הזה לגיבור שלנו?
כי ספרות טובה דורשת מאיתנו בדיוק את ההפך.

אני רואה שוב ושוב כתבי יד שבהם הגיבור מקבל החלטות דרמטיות, אבל העולם מסביבו כמעט שאינו מגיב אליהן. הוא בוגד בבת זוגו, אבל המשפחה ממשיכה לתפקד כאילו דבר לא קרה. אם הגיבור שלכם בחר לממש אהבה אסורה, כדאי שהוא יאבד את משפחתו. אם הוא החליט להפסיק לדבר עם אמו, אולי היא תנשל אותו מהירושה היחידה שהייתה יכולה להציל אותו. אם הוא השליך את הטלפון לפח וטס לחפש משמעות במנזר בודהיסטי, אולי הוא יגלה שהארנק שלו נגנב, ושדווקא ברגע שבו הוא הכי זקוק לעזרה אין לו דרך לבקש אותה. לא משום שהעולם חייב להיות אכזרי, אלא משום שלבחירות יש השלכות, והשלכות הן חומר הגלם שממנו עשויים סיפורים. 

כותבים מפחדים להכאיב לגיבורים שלהם. הם מרחמים עליהם, מגינים עליהם וממהרים לרכך את המכות שהם עצמם הנחיתו עליהם בפרק הקודם. אבל באופן כמעט פרדוקסלי, הקורא מתחיל להתאהב בגיבור דווקא ברגע שבו הסופר מפסיק לרחם עליו. כי רק כשהוא נאלץ לשלם מחיר אמיתי על הבחירות שלו, אנחנו מרגישים שיש לו באמת מה להפסיד – ומאותו רגע גם לנו מתחיל להיות אכפת.

3. הרצון והמחיר שמשלם הגיבור הופכים אותו לדמות חד פעמית, מעניינת ולא בהכרח אהובה:

אחרי מאות לקטורות אני יכולה לומר בביטחון: אנחנו לא מתאהבים בגיבור בגלל שהוא מצחיק, כריזמטי, יפה או חכם. גם לא מתאהבים בו בגלל שהוא "אדם טוב". אנחנו מתאהבים כי אנחנו רואים אדם שרוצה משהו בכל מאודו, מוכן לשלם עליו מחיר, ובדרך חושף צדדים בעצמו מכוערים אך מעוררי הזדהות.
תזכרו, גיבור טוב לא חייב להיות אדם שהייתם רוצים לשתות איתו קפה. לרוב, בדיוק להפך.

הרצון שלו יכול להפוך אותו לעקשן, אנוכי, אובססיבי ואפילו בלתי נסבל. אבל אם אנחנו מבינים למה הוא פועל כך, ואם אנחנו רואים כמה הוא מוכן להקריב כדי להשיג את מה שהוא רוצה, אנחנו נמשיך ללכת אחריו גם למקומות הכי לא נעימים. אנחנו רוצים לקרוא דמות חד פעמית, מיוחדת. כזו שהרצון והבחירות שלה הובילו אותה להיות גיבורת הספר. 

אחת הדוגמאות האהובות עליי מופיעה בספר "לילה אחד, מרקוביץ'" של איילת גונדר־גושן. יעקב מרקוביץ' הוא גבר בינוני כמעט בכל היבט. הוא לא כריזמטי, לא יפה, הוא טיפוס אפרורי, נגרר, כזה שנדמה שהחיים פשוט קורים לו. אבל אז נולד הרצון.

הוא נשלח להתחתן עם צעירה יהודייה באירופה בנישואים פיקטיביים כדי להעלות אותה לארץ ישראל, מתוך הבנה שברגע שיגיעו יתגרשו וכל אחד ימשיך בדרכו. אלא שמרקוביץ' מתאהב. פתאום האיש הפסיבי ביותר בסיפור מקבל רצון אחד חזק, מוחלט, כמעט אובססיבי: לא לאבד את האישה שהוא אוהב.

ומאותו רגע הוא מתחיל לשלם. הוא מסתבך. הוא פוגע. הוא מסרב לשחרר. הוא הופך לאדם שנוא. אבל באותו רגע בדיוק הוא גם הופך לגיבור שקשה מאוד להפסיק לקרוא עליו.

כי הרצון שלו חזק יותר מהאופי שלו. חזק יותר מהפחדים שלו. חזק יותר מהלחץ החברתי. דווקא הכלומניקיות שלו הופכת את הבחירה שלו לכל כך מסעירה. אף גיבור אחר לא היה יכול לקבל בדיוק את אותן החלטות, ולכן אף גיבור אחר גם לא היה יכול לספר את הסיפור הזה.
חד פעמי, מעניין ולא בהכרח אהוב – יעקב מרקוביץ' הוא ה-גיבור שלי. 

4. השינוי הבלתי נמנע:

אם בניתם את הגיבור שלכם נכון, השינוי יקרה כמעט מעצמו.הרצון החזק של הגיבור הוביל אותו לקבל החלטות. ההחלטות האלה גבו ממנו מחיר. המחיר חשף צדדים שלא הכרנו בו והפך אותו לגיבור חד פעמי, כזה שהקורא לא מצליח להסיר ממנו את העיניים. עכשיו מגיע השלב האחרון והבלתי נמנע: כל מה שהוא עבר חייב להשאיר עליו סימן.

אני לא מתכוונת לכך שכל גיבור חייב לעבור מהפך דרמטי. לא כל פחדן הופך לגיבור מלחמה, ולא כל נרקסיסט מניאק מסיים את הספר כקדוש מעונה. אבל אם הגיבור שלכם עבר מסע שלם, איבד, שילם מחירים, התאהב, נכשל, בגד, נסלח או סלח – והוא עדיין חושב, מרגיש ופועל בדיוק כפי שפעל בפרק הראשון – משהו במסע הזה איבד את משמעותו. או במילים אחרות: למה קראתי עכשיו את כל הספר הזה?! הקורא רוצה להרגיש שהדרך שעבר עם הגיבור הותירה בו חותם.

בסופו של דבר, אנחנו לא קוראים ספרים רק כדי לראות אם הגיבור ישיג את מה שהוא רצה. אנחנו קוראים אותם כדי לגלות מה יקרה בדרך, ובעיקר מי הוא יהיה כשהדרך הזאת תסתיים. כי הרצון מתחיל את הסיפור, המחיר בוחן את הגיבור, אבל השינוי הוא שנותן לכל המסע משמעות.

אם אתם רוצים שאפגוש את הגיבור שלכם ואעזור לכם לגלות אם הוא בשל לפגוש את הקוראים שלכם, אתם מוזמנים לפנות אליי ללקטורה מקצועית או לעריכה ספרותית. לרוב, גיבור מצוין הוא המפתח לספר שהקוראים לא יצליחו להניח את הספר מהידיים.