לשמחתי הרבה, כשאני עונה לשאלה "במה את עובדת?" ומספרת שאני עורכת ספרים, רוב הזמן אנשים מאוד מתלהבים, זו בהחלט לא תשובה ששומעים בכל יום (ד"ש לכל החברים בהיי טק). השאלות הן די קבועות: "מה, זה אומר שאת קוראת כל הזמן?", "את עדיין קוראת לכיף?", "סופרים הם לא מטורפים לגמרי?", אבל כנראה השאלה שחוזרת על עצמה הכי הרבה פעמים היא: "מה?! איך הגעת לזה?"
איך מילואים בטבריה הרותחת גרמו לי לקבל הזדמנות ראשונה להיכנס לעולם הספרות?
אחרי השחרור משירות קבע, עבדתי במשך שנתיים בשלל עבודות בטלוויזיה, מסדרות דוקומנטריות בכאן 11, דרך המהדורה המרכזית בערוץ 13, ואפילו הפקה מוזרה במיוחד בערוץ הילדים.
בסיום העבודה האחרונה שלי הבנתי שאין מצווה לסבול ביום יום ואין מנוס מלהכריז שאני והטלוויזיה פשוט לא נועדנו.
שיחת טלפון מקצינה ששירתה איתי לפני תקופה, שלחה אותי למילואים קצרים בטבריה. וככה, באמצע חודש יולי, מצאתי את עצמי עם חיילות שהסתדרו ממש מצוין גם בלעדיי, בחום שאי אפשר לנשום בו, על מדים מלאים. מובן מאליו שבערב הראשון, כשהלכתי לישון במקום שהוא ארמון לחיילים שבוזים ולא ראוי למגורי אזרחים, תהיתי על סף ייאוש "מה עכשיו?!"
כדי לנחם את עצמי, שלפתי את הספר "אם יש גן עדן", התמלאתי בציונות נוסח חיל חינוך ואווירה של "כל הכבוד לצה"ל" ונסחפתי לעולם אחר בו יש לאנשים בעיות גדולות וחשובות יותר מהבעיות שלי.
בבוקר, בזמן שישבתי חסרת מעש במשרד בלי חיילות, בשביל המשימה החשובה "להראות נוכחות", הפייסבוק טירגט אותי בדייקנות יתרה להרצאה במחיר מופקע של אושיית ספרות גאונה בעיניי ובה הסבר על עריכת ספרות. נרשמתי בתקווה להפיג את השעמום.
כשעליתי להרצאה, המרצה המחוננת סיפרה בנונשלנטיות על תפקידם של הלקטורים. לא הכרתי את המילה או את התפקיד.
הלקטורים, היא הסבירה, הם שומרי סף של ההוצאות, הם אלו שמקבלים את כתבי היד שמוגשים להוצאה וממיינים אותם – איזה ספרים חדשים כדאי לשקול להוציא ואיזה… קצת פחות.
לא היה לי שום ניסיון קונקרטי להציע חוץ מהעובדה שקראתי המון, מכל סוג וכל הזמן. מה שכן היה לי זה חוצפה של תחקירנית שלימדו אותה לא לכבד גבולות אישיים.
בלי להתבלבל פתחתי את קבוצות התחקירנים ובה נשלחים מבוקר עד ליל מספרי טלפון אישיים. מבוז'י הרצוג ודני קושמרו ועד נכסי צאן ברזל כמו ספיר בורגיל ומאיה קיי. תחקיר קצר סיפק לי את מספרי הטלפון של כל המו"לים בהוצאות הגדולות.
כתבתי הודעה חביבה ואסרטיבית, לקחתי נשימה עמוקה, העמסתי על המגש בחדר האוכל שניצל תירס וטחינה דלילה במיוחד ושלחתי לכולם הודעה שתכליתה היה: "אולי תתנו לי הזדמנות לעבוד כלקטורית אצלכם?"
חלק לא ענו, כמה הסבירו שהם לא מחפשים כרגע, אחת ביקשה קו"ח ולא חזרה אליי, אבל אחד, דובי איכנוולד, המו"ל של ידיעות ספרים, ביקש עוד באותו ערב אימייל כדי לשלוח לי כתב יד לדוגמה והיה הראשון לחשוף אותי למה שהיום הוא המקצוע שלי.
כמה שנים אח"כ, בערך 200 לקטורות ואי אילו עשרות עריכות אחרי, אני שמחה להסביר לכל מי ששואל שכן, יש עבודה בתחום ההוצאה לאור. האמת היא שהיום יוצאים יותר ספרים משיצאו אי פעם בהיסטוריה של ישראל ועורכים, מגיהים ומעצבים טובים עובדים בתחום ומתפרנסים ממנו. גם על שאלת ה"אבל מי קורא?!" יש לי תשובות (שמופיעות בפוסט הזה).
איך אפשר להיכנס לתחום?
רק אחרי שכבר התחלתי לעבוד בתחום הלכתי ללמוד תואר שני בספרות, ובימים אלו אני מתחבטת בשאלה האם להמשיך גם לדוקטורט. רוב האנשים לא הולכים ללמוד ספרות כדי לעסוק בזה (וטוב שכך), הם הולכים ללמוד כדי להרחיב את הדעת, כדי ללמוד על משהו שמעניין אותם, ללמוד בשם הלמידה זה ערך בעיניי.
אבל, לכל מי מכם שרוצה להתחיל ללמוד, או מחפש להיכנס לתחום, אני מזמינה אתכם לכתוב לי.
אני יודעת כמה אני חיפשתי מישהו שיעשה לי סדר בעולם הזה ויתן לי הזדמנות ראשונה, אשמח לעזור גם לכם.
בינתיים, מוזמנים ללמוד עוד על עולם הלקטורה, דרגת הכניסה הראשונה של עורכות רבות.
בהצלחה!
