מה הפער הראוי בין תאוריה לפרקטיקה? איך האידיאלים שלנו הופכים מדרך לשחרור לכלי להרס עצמי?
סיימתי לקרוא השבוע את ״שיחות עם חברים״ מאת סאלי רוני. היה דיון בעבר בקבוצת הווצאפ שלי, מועדון קריאה, על האם זה נכון או לא נכון לקרוא ספרים של הסופרת הזו בשל דעותיה על ישראל והמלחמה. אני בחרתי לא לרכוש את הספרים שלה אבל כן להמשיך לקרוא אותם אם יש אותם בספריה. אני מוצאת שהיא כותבת בצורה יוצאת דופן ואני ממש בולעת את הספרים שלה.
הספר "שיחות עם חברים" שונה מ"אנשים נורמליים", אבל סגנון הכתיבה דומה.
תקציר:
פרנסס ובובי, הן סטודנטיות צעירות בטריניטי קולג´ שבדבלין וחברות נפש עוד מימי התיכון. במשך שנתיים ניהלו רומן ולמרות שכבר מזמן הפך לנחלת העבר, הן ממשיכות לעשות כמעט הכול יחד. את חופשת הסמסטר הן מנצלות להקראה של שירה פרי עטן במופעי ספוקן וורד. ערב אחד פונה אליהן צלמת של מגזין יוקרתי שמתעניינת בהכנת כתבה מצולמת עליהן ומזמינה אותן לשוחח על כך בביתה, הנמצא באזור מבוסס של העיר, שם היא מתגוררת עם בעלה. כשהצלמת פותחת בפני שתי הסטודנטיות הצעירות את דלת ביתה, היא למעשה מזמינה אותן להיכנס לעולם של מבוגרים המתמודדים עם בעיות של מבוגרים. רק שפרנסס ובובי עוד לא מבינות את זה. ככל שמתפתחים ביניהן לבין הצלמת ובעלה קשרים מורכבים, הן מגלות שהשיח האנטי ממסדי שמשרת אותן היטב סביב שיחות שולחן, מתברר כהרסני כשהן מבקשות להחיל אותו על ענייני הלב.
