מתי געגוע הופך לנשק שלנו כנגד עצמנו?
רבקה הנפלאה, חברת קבוצת הווצאפ שלי "מועדו קריאה", הזכירה לי ספר נהדר שאני שמחה להמליץ עליו:
עד שיום אחד מאת שמי זרחין
בשנות השישים והשבעים בטבריה, חייו של שלומי בן השבע משתנים כשהוא מתאהב בשכנתו, אלה (ישראלה) בת להורים ניצולי שואה שאביה בדיוק נפטר.
לאורך שני עשורים אנחנו נחשפים ליחסים בין שלומי לבין הסביבה שלו על רקע ישראל המשתנה, למערכת היחסים האסורה שהוא מנהל, לקשר הייחודי עם אחיו חיליק, לגעגועים לאביו הנוכח-נפקד. זרחין משתמש בשפה ציורית ונוגע בכישרון במתחים של התקופה; המתח בין הצברים לעולים, בין האשכנזים למזרחים, בין העירוניים לקיבוצניקים.
אותי היממה הכתיבה של זרחין. כתיבה מאוד חושנית וויזואלית שקשה להישאר אדישה אליה.
אני ממליצה על הספר למי שמחפשים ספר שמתהדר בהיותו ישראלי-מקומי אבל עדיין עוסק בתמות אוניברסליות.