למה יש ספרים שעדיף היה שיישארו גנוזים?
הסופ"ש, באופן חד פעמי, דיס-המלצה על הספר ״שיעורים בפיתוח קול" של דורית רבינאן.
מאז צאתו בחודש מרץ האחרון, הספר "שיעורים בפיתוח קול" מככב ברשימת רבי המכר בספרות המקור בארץ. קראתי אותו בסקרנות ולא הצלחתי להבין איך הספר השתחל לרשימה ולמה הוא לא יורד ממנה?
הספר מורכב משני חלקים, החלק הראשון הוא דווקא די מוצלח. החלק מתאר, לפי "תמונות" (שהן למעשה תיאורי סצנות), את סיפור מערכת היחסים של אחות גדולה שמוזעקת מלימודי משחק בניו יורק למיטת חוליו של אחיה הצעיר שמאושפז במצב קריטי בבית החולים.
פעם, האחים היו חברי נפש אך כבר שנתיים חלפו מאז שהאח ניתק את אחותו מחייו לחלוטין. האח חזר בתשובה, הפך לחרדי ומעל אשפזו מרחפת השאלה, האם האחות פגעה בו בילדותם ומרוב אהבתה אליו האח נהיה חולה?
החלק הזה מחזיק רעיון מעניין ולא מפותח. הוא כתוב בשפה לא נגישה, כמו סינפוסיס שעתיד להיכתב מתישהו.
החלק השני הוא ארס-פואטיקה. רביניאן מתארת כיצד כתבה את הספר שמהווה בסיס לחלק הראשון במשך שנים ואז מדוע ואיך גנזה אותו, תוך החזרה של מקדמת ענק למו"לים בחו"ל. היא חושפת את הקורא לסיפור משפחתי מורכב הכרוך במות אחיה התינוק, ביחסיה עם הוריה ובחייה כסופרת וכאישה די בודדה.
עבורי, החלק הזה נראה כמו יומני בוקר תרפוייטים, טובים לנפש של הסופרת עצמה אבל לא בדיוק רלוונטים לקוראים.
אז הפעם אני ממליצה לפסוח על הספר המצליח הזה.
