מה הוא מקומה של החברה והמדינה באחריות לגורלן של אימהות וילדים משולי החברה?
הסופ"ש, המלצת קריאה על הספר מחר ניסע ללונה פארק מאת אילנה ברנשטיין.
סוגה: רומן
הספר, שזכה בפרס ספיר לשנת 2019, הוא מונולוג פנימי ארוך ומתוסבך של אם חד־הורית לשני ילדים, שנאבקת בחרדה, בעוני, בבדידות וכנראה גם במחלות נפשיות. אין בו עלילה "קלאסית" של התחלה־אמצע־סוף, אלא מונולוג פנימי סוער ושברירי של אישה שמתפרקת מבפנים ושוקעת אל תוך מציאות שאיש לא מצליח, או מנסה, לעצור.
במהלך הקריאה מתברר עד כמה האם הזו, למרות פגמיה, לא מנותקת לחלוטין מהמציאות – אלא נלחמת בה, נאחזת בהבטחות קטנות שמספקות אשליה רגעית של שליטה. אחת מהן היא אותה הבטחה קבועה לילדים: "מחר ניסע ללונה פארק".
עבורי, הספר מעלה באופן חד וכואב את השאלה – איפה המדינה? ומי זאת האישה הזאת? אישה חולה שזקוקה לטיפול? אמא שלא כשירה לגדל ילדים? או אזרחית שנפלה בין הכיסאות? לא ברור מי יודע על קיומה, מי אחראי לשלומה, ואיך ייתכן שאישה במצבה מצליחה להישאר בלתי נראית בעידן של רשויות רווחה, בריאות וחינוך.
הספר מזכיר לנו עד כמה בקלות אנחנו מפספסים את האנשים שבקצה, את הנשים והילדים שאינם נראים.
