במפגש הקריאה האחרון נעה סרנגה המליצה על הספר צבע החלב ומאת נל ליישון, רק בזכותה נחשפתי לפנינה המיוחדת הזו.
הספר, שמתרחש בתחילת המאה ה-19 באנגליה מסופר מנוקדת מבטה המיוחד של מרי, נערה בת חמש־עשרה, הקטנה מבין ארבע אחיות לא רצויות החיות עם אב שלא חוסך את שבטו, אם, וסבא נכה. בין חליבת הפרות, זמני הזריעה והקציר ותפריט של לחם, תה, וקצת גבינה – נפשה של מרי שרה, פורחת ומתרוממת הודות לשמחת החיים שלה.
“יש לך לשון חדה", “את תסתבכי בצרות", אומרים למרי הסובבים אותה. אך היא מודה כי אינה יכולה להתאפק ואינה רוצה להשתנות, ובמקום להתאים את עצמה, היא מאלצת את הסביבה לראות את העולם מנקודת מבטה.
יום אחד משתנים חייה של מרי מקצה לקצה: אביה שולח את הבת הלוקה בצליעה קלה, לגור בביתו של כומר הכפר ולטפל באשתו החולה. וכאן מתחיל ספר אחר.
בעזרת הכומר לומדת מרי קרוא וכתוב – ובהדרגה, האותיות מפסיקות להיות רק “ערימה של קווים שחורים". בתקופה הזו מתחילה דרמת חיים אחרת, המסופרת בגוף ראשון, בקול אישי, קול נעורים חד־פעמי, כאוב ולירי.
לכאורה, כשקראתי את התקציר, לא התרשמתי שמדובר בספר מיוחד. בריטים הם גרפומנים וקראתי על נשים חרוצות מפלסות את דרכן במציאות ויקטוריאנית כבר המון פעמים (ד"ש לאחיות ברונטה).
הספר הזה הוא קצת תשליל של הרומנטיזציה של הספר ג'יין אייר (שכמובן מונח עכשיו בערימת הספרים שאני חייבת לקרוא). להיות נערה בעולם שלנשים אין גישה לחינוך ואין שום הגנה זה לא רומנטי ולא מתוק כמו שהציגו לנו.
כל כך אהבתי שאני שוקלת ברצינות לעשות את מפגש הקריאה על הספר הזה, אעדכן.
